<h1>סמ"ג לאוין סימן ס"ה</h1>
<h2>דף מא.</h2>
פסק הר"ר אליעזר (עי' יראים רע"ד דף קל"ד ב') אעפ"י שאין בישול אחר בישול כדתנן בפרק חבית שנשברה (שבת קמ"ה ב') כל שבא בחמין מלפני השבת מדיח[י]ן אותו בחמין בשבת, פירוש בחמין בכלי ראשון, שנתבשל כל צרכו, מכל מקום יש בישול אחר אפוי וצלי דקיימא לן כרבי יוסי דאמר (פסחים מ"א א') יוצאין בפסח במצות רקיקי שרוי אבל לא במבושל, אחר אפייה (רש"י) אף על גב שלא נמוח, שהבישול שאחר כן מבטל האפייה, ורבי מאיר ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי (ערובין מ"ו ב'), וכן פסק בה"ג (דף ל' ד') כרבי יוסי, הלכך יזהר אדם שלא יתן פת אפוייה אף בכלי שני בשבת במקום שהיד סולדת בו גם מצלי יזהר אדם, ובשר או דג מבושל [יזהר אדם ש]לא יתן אצל האש בחום גדול שהיד סולדת בו ואם עשה חילל את השבת וחוששני לו מסקילה וחטאת עד כאן לשונו. ומכלי שני שכתב הרב דומה שתופס עיקר דיש דברים שמתבשלין אף בכלי שני כדאמר לעיל (שם ביראים עמ' א') דמלח בכלי שני נמי בשלה ואין אנו בקיאין בדברים הקלים להתבשל וראוי להחמיר בכולן. ובירושלמי דמעשרות (פ"א ה"ד) גרסינן מה בין כלי ראשון לכלי שני אמר רבי בון בכלי ראשון אין היד שולטת בכלי שני היד שולטת אמר רבי יונה אף בכלי שני אין היד שולטת אלא עשו הרחקה לכלי ראשון ולא עשו הרחקה לכלי שני. אמרינן בפרק כירה (שבת מ"א א') המיחם שפינהו ויש בו מים חמים לא יתן לתוכו מים מועטים כדי שיחמו אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשיר (ע"פ יראים דף קל"ה א').
<h2>דף עו.</h2>
גרסינן בירושלמי (שבת פ"ג ה"ה) מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליו מלמעלה רבי יונה אומר אסור עירוי ככלי ראשון, חייליה דרבי יונה מן הדא (ויקרא ו' כ"א) וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר אין לי אלא שמבשל בו עירה לתוכו רותח מניין ת"ל אשר תבושל בו מ"מ, התיבון תמון כלי חרש בולע תבלין אין מתבשלין, והתני אף בכלי נחשת כן אית לך למימר כלי נחשת בולע, בתמיה. וכן הלכה. ואף על פי דק"ל כשמואל דאית ליה בפרק כיצד צולין דתתאה גבר מ"מ מודי שמואל בערוי דמבשל כדי קליפה לכל הפחות (שבת מ"ב ב' תד"ה אבל). הילכך אם עירו מים רותחים מכלי ראשון על התרנגולת קודם שנמלחה אסור בה כדי קליפה שבישל בה דמה. אמנם אם הנוצה שוכבת באותו ענין בשעת העירוי שהנוצה מהלכת למטה מותרת לגמרי לפי שהנוצה מפסקת בין המים לבשר יותר מכדי קליפה. ולכתחילה אין למלוג התרנגולת כי אם בכלי שני (ע"פ סה"ת סי' רל"ד). כתב מורי (זבחים צ"ה ב' תד"ה עירה) שמעינן מן הירושלמי שאמרנו שדווקא על ידי עירוי שמבשל דבר חי כשמערין עליו בולע גם הכלי מה שמערין לתוכו אבל דבר המונח בכלי שני כבר אינו בולע שאין כח בכלי שני לעניין בליעה י[ו]תר מלעניין בישול ומטעם זה אומר רבינו יצחק [ש]כשנמלגו תרנגולין הרבה בכלי אחת ונמצא[ת] אחת מהן טריפה שמעשים בכל יום שמתירין (האחרון) [האחרות]. וכן הלכה. ומה שנהגו לרחוץ צואר התרנגולת אחר שחיטה (הוא) [זהו] מפני שפעמים [ש]נותנין אותו מים על האש להרתיח אחר (המילוג) [שמלגו בהם] ואם היה ממשות הדם בעין (ורוחצות) [ורוחצין] בו קערות אחר כך נמצא שהיה בו דם בכלי ראשון.
<h2>דף קיד.</h2>
וגרסינן בפרק שמונה שרצים (שבת ק"ח ב') אין עושין מי מלח מרובין לתת (ב)[ל]תוך הכבשים אבל עושים מי מלח מועטים ואוכל בהן פתו ונותן לתוך התבשיל, ואע"פ שר' יוסי חולק ואוסר, מסקינן בפ"ק דעירובין (י"ד ב') דאין הלכה כר' יוסי בהילמי, הוא מה שאמרנו, הילכך מותר לעשות מי מלח מועטין לערב מים ומלח יחד ולשפוך על נתחי עוף צלוי, ואפילו ר' יוסי שרי התם (שבת ק"ח ב') כשנותן שמן לכתחלה לתוך המים או לתוך המלח, הלכך אפי' לר' יוסי אם מפזר מלח על נתחי העוף ואח"כ נותן עליהן מים או יין ומנענע יחד מותר (ו)[ד]שמנונית העוף ולחלוחיתו ממתק כח המלח. ובליל פסח שחל להיות בשבת מותר לערב חומץ ומלח או יין ומלח בשבת כדי לעשות בו טיבול ראשון כרבנן (ק"ח ב') דשרו מי מלח מועטין, אבל בחרוסת אומר רבינו יעקב ורבינו יצחק (פסחים קי"ד א' תד"ה מטבל) שאינו נזכר במשנה עד טיבול שני ושם הוא עיקר עם המרור כדאיתא בפרק ערבי פסחים (פסחים קי"ד א') וקודם המצוה אין למלאות כריסו ממנו (ע"פ סה"ת סי' רמ"א—רמ"ב).
